עבודת הקדש
פרק ה: א. אחד גרים ותושבים ואחד עבד ואמה של ישראל אפילו אינם תושבים אין עושין מלאכה לישראל בשבת ויום טוב דבר תורה, שנאמר וינפש בן אמתך והגר, בעבד ערל וגר תושב דבר הכתוב. גר תושב שאסר הכתוב יש מי שהורה שאינו אסור אלא בשנעשה שכירו של ישראל, ולא יראה לי כן שמקרא מלא דיבר הכתוב ואפילו בשאינו שכיר אצל ישראל. וכן העבד והאמה יש מרבותי שהורו שלא אסר אותן הכתוב אלא בשהן תושבים, ולא יראה לי כן אלא אפילו אינן תושבים כל שהן של ישראל, ויראה לי שהעבד והאמה לא במלאכת רבן בלבד אסרן הכתוב אלא לכל ישראל, אלא שעושין מלאכה לעצמן כישראל בחול. ב כל מלאכה שישראל אסור לעשותה ביום טוב ובשבת לא יאמר לגוי לעשותה, שהאמירה לגוי שבות. עשאה הגוי מעצמו על דעת ישראל יראה לי שצריך למונעו, שלא אמרו גוי על דעת עצמו הוא עושה אלא בדליקה בלבד שאם בא לכבות אין צריך לומר לו אל תכבה. ליקט הגוי עשבים לבהמתו לא יאכיל אחריו ישראל ביד לפי שהעשבים אלו מוקצים הם ואסור לטלטלן. ולא עוד אלא אסור לו להעמיד בהמתו עליהם, שאדם מעמיד בהמתו על גבי עשבים מחוברים בשבת והיא אוכלת ואין חוששין שמא יעבור ויתלוש ביד ויתן לפניה שהכל זריזין הן באיסורין של תורה, אבל אין אדם מעמיד בהמתו על המוקצה שמא ישכח ויטלטלנו בידיו, אבל עומד הוא בפני בהמתו והיא הולכת מעצמה ואוכלת. גוי שמילא מים לבהמתו משקה אחריו ישראל. היה הגוי מכירו של ישראל וליקט עשבים או שמילא מים לבהמתו לא ישקה ולא יאכיל אחריו ישראל, וכן בכל דבר שיש בו לרבות בשביל ישראל, והוא שילקט או ידלה וימלא בפני ישראל חוששין שמא ירבה בשביל ישראל. עשה גוי מלאכה לצורך עצמו אם אי אפשר לו לרבות בה בשביל ישראל מותר להשתמש באותו דבר, כיצד עשה הגוי כבש לירד בו יורד אחריו ישראל, וכן אם הדליק [את] הנר לעצמו משתמש בו ישראל נר לאחר נר למאה. נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי פסקי רבנו מס' צרור החיים שלא הובאו בחיבור זה ובחידושיו וכ"כ מורי הרשב"א ז"ל שכן היה מקובל שלא לטלטל את המת ביום טוב ראשון כלל דלא התירו למת על ידי ככר או תינוק (שבת קמב, ב) אלא דוקא למת המוטל בחמה שלא יסריח אבל בענין אחר אסור לטלטלו. (הל' יו"ט סי' ב'). מלוין את המת ביום טוב שני אפילו חוץ לתחום וכן כתב בעל הלכות ז"ל. והרמב"ן ז"ל התיר החזרה מחוץ לתחום וכן הורה מורי הרשב"א ז"ל. וטעמיה דתחומין דרבנן ויום טוב שני דרבנן אתי דרבנן ומבטל דרבנן. (שם). קטעים מספר עבודת הקודש הארוך (בית מועד) מלוקטים מספרים אחרים (חידושים על הרמב"ם מגאונים קדמונים, בראש ספר מעשה רוקח על הרמב"ם): שנינו שם (ביצה לג, ב) אין מלבנין את הרעפים כו' ואוקימנא בחדשים ואר"י מפני שצריך לבדקן ואמרי לה מפני שצריך לחסמן, כלומר שצריכים היסק ראשון כדי שיתקשו ובזה הם נעשים כלי ואסור לעשות כלי בי"ט ואפילו לצורך אוכל נפש שהרי אפשר לו מעיו"ט. והרב משה ז"ל פסק (פ"ג הי"א) כלשון זה האחרון, ונראה שפסק כן מפני ששאל ר"י מר"ז (לד, א) הא דתנן דרסה או טרפה לכותל וכו' אפילו שהתה מעל"ע צריכה בדיקה מהו לשחטה ביום טוב כו' והדר ליה תנינא וכו' וא"ל ר"י אנן מפני שצריך לחסמן מתנינן לה ושתיק ליה ר"ז, אלמא קבלה מיניה. ויש מי שפסק כל"ק ומחזיקינן ריעותא בין ברעפים בין בבהמה שדרסה או טרפה בכותל. ומסתברא לי כדברי הרב ז"ל דהא משמע דר"ל נסיב ההוא טעמא, דגרסינן התם ת"ר אחד מביא את האור וכו' עד אר"ל הכא בקדירה חדשה עסקינן ומשום ליבון רעפים נגעו בה, אלמא ליבון רעפים מפני שמחסמן הוא דאי משום טורח שלא לצורך בשבת לא שייך ההוא טעמא כלל דאין הפרש בין מטלטל הבדוקות למטלטל שאינן בדוקות, ואי משום שבודקן באור אין כאן חיוב חטאת וכל המנויים כאן חייב חטאת ואדרבא כל שלא יכלה לקבל ליבונה פטור עליה וכל שקבלה ליבונה חייב עליה משום מכה בפטיש שהרי גמרה להיות כלי, אלמא ליבון רעפים משום שצריך לחסמן הוא, כן נראה וכפירש"י ז"ל. הרשב"א ז"ל בת"ה. (בקצר ש"ב פ"ו ה"ח). (שם) וז"ל הרשב"א ז"ל אין מוציאין את האור וכו' בגמרא (לג, ב) פירש משום דקא מוליד, והרב משה ז"ל (פ"ד ה"א) כתב בו טעם אחר מפני שאפשר לו להוציאו מערב יום טוב, ואפילו לר"י (כח, ב) לא התיר מכשירין שאפשר לעשות מערב יום טוב. ואפשר שדעת הרב ז"ל לומר שכל עצמן לא אסרו מוליד כזה אלא שאפשר לו מערב יום טוב הא לאו הכי הוו שרי דלא עדיף מוליד ממבעיר ואופה דמלאכות גמורות נינהו דאורייתא ומותרות משום אוכל נפש ע"כ. (בקצר ש"ב פ"ו ה"ו עיי"ש בהערה). (שם) ע"ש (ברמב"ם פ"ד ה"ט) אין משחיזין וכו' [את הסכין במשחזת שלה אבל מחדדה ע"ג העץ או ע"ג חרש או אבן ואין מורים דבר זה לרבים כדי שלא יבאו לחברה במשחזת עכ"ל הרמב"ם] כתב הרשב"א ז"ל אין דבר זה מחוור בעיני דא"כ אין לך מקום שנדרוש כר"י דאמר (כח, ב) לכם לכל צרכיכם וכדאמר בגמרא מאן תנא בהשחזה אסור דלא כר"י וכו' ור"ח דהוה דריש להו מדלא מאין התם ופליגא דר"ח. וכתב סברתו להתיר בשנפגמה (ו)ביו"ט, ובסוף דבריו כתב שראוי להחמיר למעשה כדברי רבינו ז"ל. עיין בת"ה. (בקצר ש"ב פ"ח ה"א). (שם) ע"ש (ברמב"ם פ"ה ה"ז) אבל משלחין קטניות וכו'. וראיתי להר"ר משה ז"ל שהתיר בעדשים (עי' בש"ס יד, ב) שכך כתב אבל משלחין קטניות וכו' וא"כ אמאי לא פסק בהם לאיסור אם נחלקו ב"ה (במשנה שם) בכל אותן המנויים בברייתא דתניא (שם) ר"ש מתיר וכו' עד עדשים לעשות מהם רסיסין. ואולי דעתו ז"ל דכיון דלא קתני במתניתין אלא תבואה סתם ש"מ דלא נחלקו ב"ה אלא בתבואה בלבד ואין בכלל תבואה אלא חמשת המינין בלבד ו(כ)דאסיקנא בנדרים בר"פ הנודר מן (הדגן) [הירק] (נה, א). הרשב"א ז"ל בת"ה. (בקצר ש"ג פ"ח ה"א). (בשיטה מקובצת ביצה כד, ב) ואפילו באו (פירות) בשבת דרך רשות הרבים התירם ר"ת כיון שהוא דבר שאפשר לישראל ליהנות ממנו בהיתר שילך שם ישראל ובלבד שלא יאמר לו לך והביא לי, ולפי זה פת שאפה העכו"ם לעצמו בשבת מותר לישראל אפילו הביאו הגוי דרך רשות הרבים בשבילנו, וכן כתב כו' כל כתבי הקדש (שבת קכב, א תוד"ה משקה) גבי מילא מים לבהמתו וכו'. ואין הרשב"א ז"ל סובר כן כמו שכתב בשבת פ' שואל (שבת קנא, א סוד"ה עשו) דכיון שהביאן דרך רה"ר בשבת או דרך כרמלית שהוא איסורא דרבנן אסורין עד לערב בכדי שיעשו כאיסור דמחובר ואפילו למי שלא באו בשבילו וכמו שכתב בעבודת הקדש הארוך. (בקצר בית נתיבות שער ה' פכ"ה). (שם כח, ב). (אחר שהאריך בדברי הרשב"א בחידושיו בענין מה להראות סכין לחכם) ונראה דמכח קושיות אלו חזר בו הרשב"א בספר עבודת הקדש שכתב ואינו מחוור פי' בעל המאור ז"ל משום דקשיא דהא דאמר חכם רואה לעצמו ומאי קמ"ל פשיטא עכ"ל. הרי שהקשה בהפך דפשיטא דשרי. (בקצר ש"ב פ"ג ה"א). (מגיד משנה פ"ג הט"ו מהל' יו"ט) וכתב הרשב"א ז"ל שמה שאמרו (ביצה יד, ב) אבל לא בנפה, הוא מפני שיש בה בשבת חיוב חטאת ולא רצו להתירה ביום טוב, ומתוך הטעם הזה יצא לו שכל מה שיש בו בשבת חיוב חטאת כגון בורר שלא לאכול לאלתר אלא להניח בו ביום אפילו ביו"ט אסור וכן הדין בשני מיני אוכלים. (בקצר ש"א פ"ה ה"א ע"ש בהערה). (ארחות חיים הלכות יו"ט סעי' ו'). (בנידון הא דביצה ל, א אהני נשי דקא מליין חצבייהו מיא וכו') וכתב הרשב"א ז"ל ואפילו אינו יכול לשנות רק בפריסת בגדים על המשאוי פורש כדי לשנות ממעשה חול אבל הממלא מים מן המעין לא יכסה הכד בבגד שלא תטבול אותו במים ואם תכסה אותו בכוסיין שמא תפול ותביא אותה בידה מרשות הרבים לרשות היחיד והוצאה מרשות לרשות אסורה ביום טוב דבר תורה בדבר שאין בו צורך כמו בשבת ואם תקשרנו בפי הכד פעמים שתפסק ויקשרנו אבל ישנה בכל היכולת ואם אי אפשר לשנות נושא בלתי שינוי עכ"ל. (בקצר ש"ג פ"ז ה"ב). (ארחות חיים הלכות יו"ט סעי' י"ב). (ובנידון הא דעיסת כלבים וכו' ביצה כא, א). וכן הדין בעיסת גוי או שפחה שמזונותן עליו כל זמן שישראל אוכל מפתן או מתבשילן נאפית ביום טוב אין ראוי ליחד להם פת או מנה לבדה. והרשב"א ז"ל כתב שאפילו מיחד להם הם עצמן הן מבשלין ולא שכיח דמבשל להו ישראל, ולענין פת נמי אפשר כמו שאמרו בעיסת כבלים, וגם כן יש להתיר אפילו עכו"ם המתלוה עם ישראל מערב יום טוב ומזונותיו על ישראל עכ"ל. (בקצר ש"ג פ"א ה"א).